<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימן ו'</h1>
<h2>דף צד:</h2>
אלכה אל הגדולים אשר להם חבלים נעימים ונחלה, המה האצילים אשר להן מקום אתי, איש קרבתי מרי הרב ר' יצחק בן הרב ר' יוסף, עדות ביהוסף שמו, השם לעזרת בגבורים, ירד שריד לאדירים, והנלוה לו ידיד נפשנו העמית ר' ברוך, על אשר ראינו בכתבם באחד שהוציא קרס מחיקו ואמ' הרי הוא לך לשם קידושין ולא אמ' לי, ויש מן המורים להתירה בלא גט, והנה גם אתם מן האוסרים, במצותכם נזכירה לפניכם נראין דברי האוסרין, כי מי יאמ' להתיר שום ספק בלא גט, דנהי דידים שאין מוכיחות מקרו ונהי דלא הויין ידים, ה"מ דאי בעי לעיולא צריכא קדושין אחרים אבל להתירה ודאי אין לפטרה בלא גט, למ"ד הויין ידים אינה צריכה קידושין אחרים, וכל תיקו בקידושין פי' גאון דצריכא גט, משום דספקא דאוריתא לחומרא, ונתן הוא ואמרה היא קאמ' [קידושין ה' ע"ב] דחוששין מדרבנן, וצריכא גט, אע"ג דכתו' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה, ולא כי תקח אשה, צריכה גט, וכ"ש כשאמ' אני נותן לך לשם קידושין, וכן מדבר עמה על עסקי קידושיה ולא פי' ולא אמ' כלום הרי היא מקודשת ופי' לנו ר' דלאו עמה דוקא אלא אפילו היה מדבר עם אביה או אחיה ומקודשת, דבגלוי דעת תלוי כל דבר קידושין לכל הפירושים להצריכה גט, וכן פי' רבי' תם גבי בתך מקודשת לי ושדך אחת מהן אותה ששדך אמרי' דמקודשת ולא שאר הבנות אפי' בספק משום שארית ישראל, דבגלוי דעת תלינן אפי' להקל ולומ' שאין באחרות אפי' בספק קידושין כ"ש להחמיר דספק דעת איכא להצריכה גט מדרבנן, וכן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרי' צריכה גט חוששין שמא נתרצה האב, כ"ש הכא שיש לומר חוששין שרצה ואמ' לי ולקידושין נתכוון לכל הסבות להצריכה גט, ומה נאריך בידים מוכיחות או אין מוכיחות, רבו'[תינו] השיגו שמחות, ינוסו יגון ואנחות, להצריכה גט בהלכות רווחות, אבל הך דנדרים [ו' ע"ב] יש יד לקידושין או לא, בכל ענין בעי, אי ידים שאין מוכיחות הויין ידים, בהך יד בעי' לי', ואי לא הויין ידים, בידים מוכיחות מבעי' ליה, ומה שכתבו בשם הרב דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דאמ'[רינן] (קידושין י"ב ע"ב) לאו כלום היא, לא הבנתי, שהרי כתבו שבשעה שנתן החפץ אמ' הריני נותן ליך לשם קידושין, ואפי' נמי נתנו לה ואח"כ קדשה נראה דצריכה גט, שהרי פ"ק [דקידושין (שם)] גבי תקדיש בארבע זוזי דאית בה קאמ' תלמודא, הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא והדר אמ' רבא מנא אמינא לה ופשיט מהא דתניא כנסי סלע זו בפקדון כו', והדר אמ' משמיה דרב הונא מי דאמי ומסיק אתון דשמיע לכו חושו, ומקודשת, וכת' הגאון הלכתא לאפוקה צריכא גט ולעיולה צריכה קידושין אחריני ולא סגיא לן בהנך קידושין, וקצת יש לנו לחלק, וכ"ש הכא שנראה לעדים שרצתה בקידושי', ועוד אזכירה לפניכם מטיבותייכו שיש בתשובות רבי' גרשום באחד שקדש בפני עדים ונתן הטבעת באצבעה בעל כרחה, והשיב שצריכה גט דאיכא למימ' חיישי' שמא נתרצית והביא ראיה מהך [שם ח' ע"ב] דזרקו לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת, משמ' הא לא זרקתו מקודשת בכל ענין מ"מ להצריכה גט, ומשם יש ללמוד דאפי' זרקתו בפניו אי לא הוי כמקום האבד מקודשת דאיכ' למי' נתרצית, מיהו הרב אלפסי פי' דה"ה זרקתו לפניו, אבל אי לא זרקתו מקודשת ואע"ג דבשעה שנתן היה בעל כרחה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו כי ההיא דקשו בה לפום נהר', הכא נמי, ובכל ענין אחר שיש עדים שאמ' בשעת מסירת החפץ הריני נותן לך לשם קידושין וגם נראה לעדים שבלבה להתרצות מי יתירנה בלא גט, ח"ו לא תהא כזאת בישראל, פן יקלו השומעים באיסור אשת איש, רי(ו)ח תורה להבאיש, אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ועל מורים להתיר לצאת במחט נקובה בשבת, הפלא ופלא בעינינו, והרי תורה שלמה ולא שיחה בטלה, לא תצא במחט נקובה בשבת דברי ר"מ [שבת ס"ב ע"א], ורבנן נמי לא פליגי אלא בכובלת ובצלוחית, ובכל ענין נראה שאין לתחוב לנשים מחטים בצעיפותיהן, דאי בנקובה הא אמרי' לא תצא, ואי באינה נקובה הרי אין תורת כלי עליה ואסור לטלטלה, כדאמרי' [שבת קכ"ג ע"א] גבי מחט שנטל עוקצה דלא שרי אלא בגולמי, ולפיכך נהגו לתחוב אותם אשפיסלאש, מיהו נראה שאם ניטל חררה מותר היכא דיחדה לכך.
ועל המתירים חלב שחלבו גוי כשנחלב בשביל גוי, יתמהו כל רואים ונפלאו כל השומעי', דבר פשוט שפשט איסורו בכל ישראל, הלא בספר [ע"ז ל"ה ע"ב] שנינו חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובירוש' [שם פ"ב ה"ח] מפ' בהדיא מפני מה אסרו מפני עירוב חלב בהמה טמאה, ובנחלב בשביל גוי נמי נחוש. וגם מתירין, ישראל שמוצא גוי חולב בעדר, החלב שנחלב לפני בואו, שמעתי שרבי' שמואל ב"ר מאיר התיר אחרי שהיה ישראל בסוף החליבה אם בדק העדר ועל זה הקפיד ר"ת אם לא היה ישראל בתחלת החליבה ובסוף החליבה, אבל אם יוצא ונכנס מותר, ואפי' לכתחלה נראה דשרי כדאמרי' [שם ס"א ע"א] גבי יין אין השומר צריך להיות כו', אבל גוי החולב בביתו של ישראל ואין ישראל רואהו יש שמתי' דשם לא גזרו, ומי האמין לשמועתנו יגידו כל זה להקל בדברי חכמי', ולתורה לא יעשה זר, ואשר לא יגור לפרוץ גדר יפול עזור בכשלון.
ועל מתירי' האומרי' לקדש בטבעת שאולה, לפום ריהטא לא נראו דבריו, שהרי קדשה בגזל דאמרי' [קידושין נ"ב ע"א] מקודשת, התם בדשדיך ובגזל דידה, אבל לא שדיך לא, ובגזל דעלמ' אפי' שדיך לא ואפי' רצתה, ומה לי שאולים ומה לי גזל, אחרי שבשניהם חייב לשלם, ומעשה ראיתי בפני מורי רבי באחד שקדש בטבעת שאולה ונשא וחזר והצריך לקדש פעם שנייה, אבל מצאתי בתשובת רבי' גרשום אם אמ' בלשון הקדש השאילני טבעת, בלשון הזה צריך לחזור ולקדש, אבל אם אמ' הלויני טבעת, כיון שאינה חוזרת בעין אם ירצה, אין לחזור ולקדש, ואם אמ' בלשון לעז פרישט"ה מו"י אני"ל לקדש, כיון ובלשון לעז שויא השאלה והלואה הוי כמו הלואה, ויש לנו לומ' בסתם שמסר לו בעין שיכול לקדש, ואם ירצה יחזיר לו שוויו של טבעת, ואפי' החזיר לו הטבעת, כיון שאם ירצה יתן לו דמיו, כי לא נתן לו דמיו והחזיר הטבעת עצמו מקודשת, ולא דמי לנותן ע"מ להחזיר.
ועל ראש חדש שני ימים מטבותנו אמינא כי פי' לי רבי' נ"ע בשם הקדש מטריי"ש שסתם ר"ח ביום ראשון אע"פ שחשבונו מיום שני, והביא ראייה מהא דפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא דהוה כתוב ניסן סתם חזר בחמשה בניסן א"ל אימ' בר עשרים ותשעה בניסן את, והשתא י"ל מכדי ניסן מלא הוא אמאי לא קאמ' אימר בר שלשים בניסן את, ודאי אם ביום ל' של ניסן נכתב הי' כתוב בו ראש חדש אייר, ואני שוב שמעתי כי בגיטין צריך לכתוב ראש חדש אייר שרוצה יום ל' של ניסן, ומלבי אני אומ' לכ'[תוב] סתמא ר"ח, אע"פ שחשבי' מיום שני, לפי שכל החדשים מכ"ט יום וי"ב שעות, ואין עושין חדש בחצי היום וחלקו החדשים יום אחד לכאן ויום אחד לכאן, מ"מ הלבנה מתחדשת אפי' ביום ראשון וש"מ בשטרות סגי לכתוב ביום ראש חדש דאף אם יטעו ויחשבו מיום שני מה בכך מאוחר הוא, אבל בגיטין אם יטעו ויחשבו מיום שני והגט נכתב ונחתם ביום ראשון יאמרו אשת איש היתה ביום ראשון ונסקלת שלא כדין, אם היותה כך יש לדון מסברת הלב לקיים הקבלות.
ועל כל הכתוב למעלה אל יבושו נא המורים ויחזרו, הלא מצינו [ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח] עלה דמשחא להתיר ואי לא כתבי' עלך זקן ממרא, כ"ש במורים שלא כדין להתיר, ודברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם, כשנוהג מטעם מנהג, אבל אם נהג איסור בטעות אתה רשאי להתיר בפניהם, כ"ש אם נהג התר בטעות דצריך אתה לאסור בפניהם, תו מצינו פ' האשה [יבמות קכ"א ע"א] דאמ' ליה רב לשמואל, עליה דר' שילא, ניתי ונשמתיה, משום דאנסבא לאתתא במים שאין להם סוף, והיה סבר שטעה בהא מילתא, תו אמרי במס' נדרים [כ' ע"א] עבר על נזירו' נוהג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, ולא מתירין לו קודם וחכם שנזקק להתיר מיד משמתי' ליה לכן יש לכל ירא השם להודות לדברי הרבים, ועקביא שרצו לעשותו אב"ד ע"מ שיחזור בדבריו ולא חזר [עדיות פ"ה מ"ו], היינו שקבל ועמד בשמועתו ולא להורות למעשה, אבל הבאים להורות היתר מסברת הלב ולחלק על רבותי' יחידי לא יפה כחו.
ומה שכתבו שמצאו שאין קדושין אלא בקהל ועדה, שגו בדברי הגדול, וכי תעלה על דעתך שלא ידע הגדול אין דבר שבערוה פחות משנים דגמרי' מממון, והיינו הטעם שפי' הקדוש מטריי"ש כמו שבממון צריך שני עדים להוציא מיד המוחזק ולהביא ביד התובע הכי נמי בקידושין צריך להו שני עדים להוציא האשה להביאה ברשות הבעל, וכן בגירושין צריך שנים להוציא האשה שהיא ברשות בעלה להביאה ברשותה, ובשנים הויא מקודשת ובמקדש [קידושין ס"ה ע"א] נמי אמרי' קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והמקדש בעד אחד איכא מ"ד אין חוששין לקידושיו ולמ"ד אין חוששין אפי' בשניהם מודים, [פירש] הקדש מטריי"ש לאו שלא להצריך גט קאמ' דהאי חוששין בהא, אבל אין חוששין דקאמרי' היינו שאין נסקלי' על ידה, וכי אשתמיט ליה עליה תלמוד לאותו גדול, אלא ודאי תקנת גדולים תקן לדורות שלא יקדשו בשנים עדים שלא ינהגו ישראל מנהג פריצות וישתבשו משפחות במעשה פריצים לקדש פתאום שלא יהיו אחד מקדש ושנים עדים ויהיה צריכה גט ויהיה צריך כל עשיר ליתן עד יעשה רצון המקדש, ואדרבא משם יש ללמוד דהמקדש דרך שחוק וקלות ראש צריכה גט, ודבר זה אין צריך לכתוב אף לא להרהר אלא שלא יאמרו הגדול טעה טוב להאריך להתיישב על מה כתב כן.
ועל הקידושין טוב לנדות המקדש אם לא יתן גט, שפרץ גדר שעובר על דברי חכמים, דוגמ' [קידושין י"ב ע"ב] רב מנגד למאן דמקדש בלא שידוכין ללשון דלא כנהרדעי, כמו קדש תוך ג' חדשים ולא ברח דמשמתינן ליה עד שיתן גט, ורבותינו ינדו אנשי הארץ המקילים בכתוב למעלה ויד כל העם באחרונה המסכימי' להם, ואת החכם המורה בקשנו אשר ישוב ונחם על הרעה וינדה גם הוא אנשי הארץ המקילים ויתברך וימצא חן בעיני השם ואדם, אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו ונסלח לו, ונכפר לארץ בהוראתו וברית שלום יהיה אתו, ואם שגיתי יבינו לי רבותינו אוהבים אשר לשלומם נכספנו, שלום להם שלום לתורתם, החושק הסר אל משמעתם נכון אל מצותם, כאשר שלחו נכתב ונחתם בטבעתם. משה בן הנ"ר זלה"ה.
